שחיקה בחזקת החפות

30 בספטמבר 2012 מאת: עורך דין פלילי יורם סגי זקס

חזקת החירות?

הכלל הנוגע לחירותו של כל אדם באשר הוא אדם נקבע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והואר   באור יקרות, מפי נשיא ביהמ"ש העליון (בדימ') ברק*: "הכלל הוא חירות. הכלל הוא חופש. המעצר הוא החריג".

צא ולמד כי זהו הכלל הבסיסי בחברה הדמוקרטית בכלל ובמשפט הפלילי בפרט. האדם כפרט הוא חופשי ובן חורין ואסור למדינה להגביל חירותו זו, שהינה זכות יסוד העומדת לו. צוינו בפסק הדין עוד דברים, חדים, נוקבים ובהירים כשמש בנוגע לטיבה ומהותה של הזכות: "במדינה דמוקרטית , אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי זכויות האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם , בקדושת חייו  ובהיותו בן חורין (סעיף 1 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים… מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה. בדומה מעצר עד תום ההליכים צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. מעצר אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון  עונש. הנאשם הוא בחזקת זכאי וזכותו להלך חופשי…

התמונה אינה שונה באשר למעצר עד תום ההליכים בהליכים פליליים. קודם כל מבקשים מעצר ורק בלית ברירה מסכימים לחלופת מעצר. ממנטליות זו היינו צריכים להשתחרר מזמן. עתה ניתנה לנו הזדמנות טובה לכך.

"אכן נידרש שינוי בגישה אל האדם וחירותו. מתבקש מצב נפשי חדש של השוטר והשופט. כל אלו מתבטאים בגישה לפיה החירות היא הכלל והמעצר ללא משפט הוא החריג."

בסמוך לאחר  כתיבת פס"ד זה  השלים המחוקק את כתיבת  חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים) התשנ"ו- 1996(להלן: "החוק"), בו ניסה לפרוט לפרוטות את זכויות היסוד של האדם לכדי כללים תחומים וברורים שיגדירו מהו כבוד האדם ובאיזו מידה ניתנת הבכורה לחירותו בסדר הדין הפלילי. חוק זה הינו חשוב ומשמעותי, ומהחוקים המרכזיים המבטיחים את זכויות האדם בישראל במשפט הפלילי.

המעצר עד תום ההליכים המשפטיים הוא, אולי, האמצעי החמור ביותר שהמדינה נוקטת נגד חשוד במשפט פלילי. בדרך זו ניתן לשלול חירותו של אדם לחודשים ארוכים בלא שהוכחה אשמתו.
הדבר כבר נשמט מזיכרוננו, אולם בשלב ראשון ביקש המחוקק ליתן בכורה לחירותו של אדם כך שמשפטו הפלילי של עצור עד תום ההליכים יסתיים בתוך 6 חודשים ולא ישוחרר מהמעצר. בעקבות דרישת הפרקליטות, שטענה כי לא ניתן יהיה ליישם החוק במתכונתו זו,  נדחתה כניסתו של החוק לתוקף ל 1/1/98 ועד אותה העת התאפשר מעצר שבין  תשעה חודשים לבין שנה עד למתן הכרעת דין ובשלב מאוחר יותר בשל האילוצים שנפרשו בפני המחוקק הועמדה התקופה לזו המוכרת  לנו כיום  מסעיף 61 לחוק, דהיינו תשעה חודשים. כלומר, משפט פלילי בו הנאשם עצור חייב להסתיים תוך 9 חודשים – ולא הנאשם ישוחרר ממעצר.

סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לשופט ביהמ"ש העליון להאריך המעצר מעבר לתשעה חודשים ב 90 ימים בכל פעם למעשה – ללא הגבלה על משך זמן המעצר.

ניתן היה להניח כי הארכת משך המעצר לתשעה חודשים במקום התקופה המקורית אותה הציע המחוקק, הייתה מביאה להגשת בקשות מעצר נדירות ומועטות מעבר לתקופה של תשעה חודשים וזאת מתוך מתן כבוד ובכורה אמיתית, הן להוראת החוק ששונתה לבקשת הפרקליטות  ובעיקר לחירותו של כל אדם שנברא בצלם. ברם המציאות מלמדת כי הגשת בקשות למעצר מעבר לתשעה חודשים במשפטים פליליים נעשית באופן תכוף מידי ונרחב מידי ע"י פרקליטות המדינה, שבדרך כלל מתייחסת באופן עינייני הוגן ורציני לזכויות החשוד והנאשם. אולם בנושא זה, למרבה הצער, מוגשות מאות רבות של  בקשות כאלו מידי שנה, ללא בקרה מספקת  ובאופן שאינו מכבד באופן הראוי את זכויות האדם הנתון במעצר ועומדת לו חזקת חפות  מהותית, אופן שעומד בסתירה לעקרונות המשפט הפלילי.

זאת ועוד, מפתיע לגלות כי  שיעור ההיענות של בתי המשפט לבקשות אלו, הינו כמעט שיעור אבסולוטי מוחלט. ממחקר שערכה הסנגוריה הציבורית לגבי השנים 2004 ו 2005 עולה כי  שיעור ההיענות לבקשות המעצר ע"פ סעיף 62 לתקופה שמעבר לתשעה חודשים מתקרבת ל99% הן בשנת 2004 והן בשנת 2005.

כך למשל, בשנת 2004 הוגשו 513 בקשות להארכה מעבר לתשעה חודשים מתוכם נענו 507 בקשות המהוות 98.84% מסך הבקשות. שישה אנשים בלבד שוחררו-נאשמים המהווים 1.16%  מהבקשות. בדומה לכך בשנת 2005 הוגשו 735 בקשות להארכה מעבר לתשעה חודשים  מתוכם ל726 בני אדם הוארך המעצר ותשעה בלבד שוחררו (מעצר של 98.78% ושחרור ב1.22% מהמקרים).

הרוב המכריע של האנשים ששוחררו ב2004 שוחררו בבקשה הראשונה (חמישה בני אדם) ו106 בני אדם היו נתונים במעצר תקופה שבין שנה וחצי  לשנתיים וחצי בטרם ניתנה הכרעת דין בעניינם בעודם עצורים עד תום הליכים (איש מהם לא שוחרר בשל הימשכות ההליכים בעניינו ומעצרם הוארך בין ארבע לשבע פעמים בביהמ"ש העליון).

הנתונים אינם פשוטים כלל ועיקר. עולה מהם כי הלכה למעשה האיזון אותו ביקש המחוקק לערוך, בהסכימו להאריך משך המעצר עד תום ההליכים משישה  חודשים במקור לתשעה חודשים בהליכים פליליים ע"פ בקשת המדינה ובשל אילוצי המערכת, איזון שזכה כבר להתחשבות מופלגת מהותית אחת ע"י המחוקק, זוכה לאיזון נוסף ע"י ביהמ"ש העליון, האיזון הכפול הלכה למעשה, מטה את כפות המאזניים לחובת זכויות האדם – ובסופו של יום רוח החוק לפיה משפטם של עצורים עד תום ההליכים יסתיים במהירה ושחזקת החפות הינה  נר לרגלינו, מסוכל ומשפטם של  נאשמים עלול להימשך ונמשך לעיתים, שנים עד גמר משפטם הפלילי.

הטעמים לכך רבים ואמיתיים, השופטים עמוסים לעייפה , הנטל המוטל עליהם כבד מנשוא לבן אנוש, הם נדרשים לשקידה מרובה, לעשיית לילות כימים ע"מ להכיל, לקרוא, לסכם ולכתוב, תוך תמרון בין הררי החומר המוגש להם (בעיקר בתיקים אלו בהם מתבקשת הארכה מעבר ל9 חודשים המדובר בתיקים חמורים, גם יחסית להליכים פליליים ובהיקף חומר רב) ובין לבין אף לפנות מזמנם  וממרצם לשמוע בסבלנות מרובה  ובקשב רב טיעונים, משפטים ועדים. אכן  קשה היא עד מאד עבודתו של השופט והשופטת במשפטים פליליים ויכולים לשאת בנטל רק אלו שרואים בעבודתם שליחות, ההופכת את המשא לנעים יותר ואת משקלו  הרב לבר נשיאה.

טעם נוסף  נעוץ בסנגורים הפליליים, שומרי השערים,  שאמורים להיות אמונים על זכויות האדם של החשוד בהליך הפלילי ועושים זאת  במרבית המקרים בצורה מעוררת כבוד  והערכה.
אלא שבעניין זה של הארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים מגלים הנתונים כי 75% מההחלטות ניתנות בהסכמת הסניגורים! (381 בקשות בשנת 2004) ורק 25% שהן 126 בקשות היו מנומקות לאחר התנגדות.

יתכן כי הסנגורים הפליליים  צופים כי סיכויי השחרור של מרשם קלושים לאור חומרת העבירות בהן הוא מואשם ומבלי שנבחנות בשלב זה הראיות לכאורה, יתכן והם מעריכים כי לטיעוניהם בנושא שחרור בחלוף תשעה חודשים אין סיכוי רב בהכירם את הנתונים או  מניסיונם בנושא, יתכן כי הטיעון פעם אחר פעם לשחרור ללא הועיל מרפה את ידיהם, יתכן גם כי הם מעדיפים למצות הליכי המשפט הפלילי שיחרוץ גורלו של האדם אותו הם מייצגים לשנים ארוכות ובתוך כך "לוותר"   על הליכי המעצר בבחינת הקרבה של החשוב למען החשוב יותר.
אף אם נניח כי אלו הטעמים, ומדובר ללא ספק בטעמים כבדי משקל, נראה כי הסכמה ל75% מהמקרים הינה גורפת  מידי  ורבה  מידי ונראה כי לא נעשה האיזון הראוי  ואף הסנגורים הפליליים צריכים לבחון אם לא הגיעה העת לשנות גישה ולאמץ גישה הרואה בכל יום מעצר בלא הכרעת דין קושי מהותי שאין להסכים עימו במרבית המקרים ויש לחתור לשנותו לכל הפחות ע"י טיעון לשחרור.

חובה זו אף מוטלת על הפרקליטות. לא רק הסנגורים הפליליים אמונים על זכויות הנאשם  וניהול המשפט בקצב הראוי, אף המדינה היא בעלת עניין בדבר, עליה לשאוף שמשפטם של נאשמים וחשודים יתקדם בקצב משביע רצון ויסתיים תוך זמן סביר, עליה לסנן הבקשות ולערוך דיון משלה  בכל מקרה ומקרה, האם ראוי להגיש בקשה להארכה מעבר לתשעה חודשים ולא לבקש הארכה כזו כדבר שבשגרה ובאופן אוטומטי. הארכה כזו צריכה להיות מוגשת רק במקרים מיוחדים וחריגים.

חובה מוגברת,  מוטלת על מערכת המשפט ועל השופטים בהליכים הפליליים העושים במלאכה, חרף העומס המוטל עליהם אין להשלים עם המצב הנוכחי ובסופו של יום האחריות העליונה לשמירת זכויות האדם מוטלת עליהם ויש ליישמה בשני מישורים: במישור האחד יש לסיים משפטיהם של עצורים בתוך תשעה חודשים, למעט במקרים בודדים הנוגעים לתיקים רבי היקף שאוביקטיבית לא ניתן לסיימם בזמן הנקוב בחוק גם אם יושקע מלא המאמץ, אך מדובר לכל היותר בעשרות בודדות של תיקים ולא במאות תיקים כבמצב הנוכחי היום, מצב שאינו ראוי ויש לתקנו לאלתר.

בתי משפט השלום מצליחים בד"כ להתמודד עם סד הזמן ומסיימים משפטיהם של נאשמים בפלילים בתוך תשעת החודשים המוקצבים להם בעיקר משום שמדובר בדן יחיד והוא יכול לקבוע סדר עדיפויות הנותן הבכורה לעצורים. במקרים אחרים, בביהמ"ש בת"א למשל, הוקצה שופט הדן בעניינם של העצורים בלבד, הדבר מאפשר סיום עניינם במהירות ויעילות כי יומנו של ביהמ"ש מוקדש אך ורק למטרה זו. קביעת התיקים לשמיעה מהירה מקנה יתרון נוסף ומפנה הלכה למעשה את יומנו של ביהמ"ש מאחר והצדדים נדרשים להחלטה מהירה בקשר לצעדיהם בתיק ובמידה ומגיעים הם להסדר מתפנה זמן שיפוטי יקר בטווח הזמן המיידי לשמיעת עצורים אחרים.

בבתי המשפט המחוזיים  הבעיה חריפה יותר מאחר ומדובר בתיאום זמנו של הרכב משולש כשלכל אחד מחברי ההרכב מחויבויות נוספות הן במסגרת הרכבים אחרים בהם הוא שותף והן כדן יחיד.  נראה כי  הפתרון לנושא כפול – מחד הוספת תקנים לביהמ"ש שיאפשרו  עמידה בנטל הרב מאד המוטל על השופטים ומהפן האחר ניהול זמן מיטבי, יתכן והרכבת מותב שידון אך ורק בעינינם של עצורים, ללא כל התחייבויות נוספות ע"י מתן תעדוף לשמיעת משפטם, יזרז באופן משמעותי את שמיעת  וסיום משפטם.

המחוקק אף הוא אינו פטור מלהיכנס שוב לעובי הקורה, האיזון אותו ערך, אינו מתקיים הלכה למעשה  והבשורה של חירות ושיחרור אותה הביא בחוק החשוב  והמתקדם, נותרה מצונפת לה בפינתה ממתינה לבוא יומה. נראה כי הוראה לפיה ניתן להאריך מעצרו של אדם פעם אחת בלבד לתקופה המצטרפת כדי שנה לכל היותר, הינה הוראת חוק מתבקשת.

תקופה של שנה היא תקופה ארוכה ביותר לאדם המוחזק חף מפשע במשפט פלילי, תקופה של שנה תמריץ את כל העוסקים במלאכה, הפרקליטות הסניגורים ובתי המשפט, שנראה כי התרגלנו למצב הנוכחי המסורבל, לקבוע תיעדוף ראוי ולתת הבכורה לסיום המשפט באופן הוגן ומהיר.

ערכיה של חברה נבחנים בראש ובראשונה במידת ההשקעה שהיא מוכנה להקריב ולהשקיע בעבורם, המבחן הוא ביישום, במעשה, בתיעדוף  ובתקציב.

העצור היושב בתאו שנתיים עד גמר משפטו וטוען לחפותו אינו יכול להתנחם בהוראות הליברליות של  המחוקק  המעלות על נס את חירותו וזכויותיו, מבקש הוא מעשה כאן ועכשיו. כאדם, כבן אנוש, ראוי הוא וזכאי הוא לכך ויפה שעה אחת קודם.

* בהילכת גאנימאת (דנ"פ 2316/95 גנימאת נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (4) 589 ובעמ 649)

הוספת תגובה