חקירת עדים בבית המשפט

30 בספטמבר 2012 מאת: עורך דין פלילי יורם סגי זקס

(מתוך הספר "רזי המשפט" מאת עו"ד יורם סגי זקס).

פרק 4 : חקירת העדים בבית משפט

בתום הטיפול בפעולות ההכנה המקדימות: קריאת חומר החקירה במשפט הפלילי או הגשת כתבי בית-דין במשפט האזרחי, תמה הנחת התשתית הראויה לדיון המשפטי. נוסף לעניינים החשובים, כמו שינון סעיפי החוק, לימוד קו הטיעון של הצד שכנגד ועוד, אחד הנושאים החשובים ביותר העומדים בפני עורך הדין הוא הטיפול בעדים, אלה שלו ואלה של הצד שכנגד, וזאת במיוחד במשפט הפלילי.

ייתכן, שלדעת עורך הדין, יסרב העד להופיע מרצונו בבית המשפט. במקרה זה יש למסור לעד זימון מבית המשפט וצו המורה לו להביא את המסמכים שברשותו.  את הדיון בבית משפט פותח בדרך כלל הצד שנטל ההוכחה מוטל עליו, הוא גם מתחיל לחקור את עדיו בחקירה ראשית ולאחר מכן הצד שכנגד עורך חקירה נגדית. בתום החקירה והחקירה הנגדית  רשאי הצד הפותח לחקור שוב את העד בחקירה החוזרת.  כעת תורו של הצד שכנגד; הוא מביא את עדיו, חוקר אותם ראשון והצד הפותח חוקר בחקירה נגדית. החקירה החוזרת, האחרונה, נעשית בידי הצד שכנגד (במקרים חריגים ניתן לאפשר שאלות ברשות בית משפט לאחר החקירה החוזרת).

השופט עשוי לקרוא לעד כלשהו מיוזמתו. הוא רשאי גם להתערב בחקירת עד. העדים אינם רשאים להיות נוכחים בבית משפט, אלא לאחר מתן עדותם (למעט עדים מומחים) וזאת כדי שלא יושפעו מעדויות קודמיהם וכדי למנוע תיאום עדויות.

אלה הכללים הבסיסיים שיש לנקוט בחקירת עדים במשפט פלילי בשלביה השונים:

א. עדות שמיעה – חקירה ראשית

אין לאפשר לעד לשאת נאום או להרצות בהרחבה על היחסים בין הצדדים, על הרקע  וכו'. העד חייב לדווח על העובדות הקשורות לנושא. עליו לספר על שידוע לו מידיעה אישית בלבד. דברים שהוא מוסר מפי אחרים אינם קבילים.

יש יוצאים מהכלל לאיסור על עדות שמיעה. כך למשל החריג המופיע בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971 (להלן: "הפקודה"): אימרת עד בעת ביצוע עבירה – הסעיף קובע, כי עדות על אִימרה שנאמרה בשעת מעשה העבירה (או בסמוך לביצועו) הנוגעת במישרין לעניין תהא קבילה אם אומרה הוא עד במשפט (הטעם הוא שניתן לחקור את זה שמסרה ויודע אותה מידיעה אישית), ולכן אין מניעה לקבל עדות שמועה, שניתן לבחון את השתלשלותה.

כך גם בסעיף 10 לפקודת הראיות – לעניין אימרה של קרבן  אלימות. נקבע, כי אימרה של קרבן אלימות  ניתן להביאה אף אם אומרה אינו נוכח כעד או  אין להביאו למשפט בשל היותו נפטר, תשוש, חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיים באימרה אחד מאלו:
1.     היא נאמרה בשעת מעשה האלימות או בסמוך לביצועו או בהזדמנות הראשונה האפשרית.
2.     היא מהווה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה.
3.     היא נאמרה בשעה שהאיש גסס (או סבר שגסס) בשל מעשה האלימות.

מקרה זה מהווה חריג המתיר הבאת עדות שמיעה של קרבן אלימות. כמו כן, מתירים הבאת עדות שמיעה לאימרה בכתב, שנתן  עד מחוץ לבית משפט  (בדרך כלל – לחוקר משטרה, אך לא בהכרח) בכפוף להוכחת  מתן האימרה, להיותו של נותן האימרה עד במשפט ולמתן הזדמנות לצדדים לחוקרו  (אף אם הוא שותק, עדיין הוא נחשב לעד), וגם כשהעדות שונה מן האימרה בפרט מהותי או כשהעד מכחיש את תוכנה או טוען כי אינו זוכר אותו (סעיף 10א (א) לפקודה).

ניתן לקבל אימרה כזו גם כשנותן האימרה אינו עד (הוא מסרב להעיד, אין אפשרות להביאו לעדותו, אין הוא בחיים או אין אפשרות למוצאו), בתנאי שבית המשפט שוכנע כי אמצעי פסול הניאו שלא למסור את העדות (סעיף 10 א (ב)).

בית משפט רשאי להעדיף את האימרה על פני עדות העד בבית משפט תוך רישום טעמיו, ובלבד שלא יורשע אדם על סמך אימרה שנתקבלה לפי סעיף זה ללא דבר לחיזוקה בחומר הראיות.

ההתנהלות הטובה ביותר בחקירה ראשית צריכה להכיל את כל העובדות בסדר הנכון ובשפה פשוטה וברורה. אין להשאיר לסוף החקירה הסברי יסוד, אלא יש לקבלם מיד ועל פי סדר ההתרחשות הכרונולגי. כדי שלא תוצג תמונה חסרה לעיני השופט, אין לעבור לשלב הבא של החקירה לפני מיצוי הסוגיה הנוכחית.

אין לנהל חקירה ראשית על ידי שאלות מנחות כדי לקבל תשובות רצויות, הרי מובן שהעד נוטה לטובת הצד שהזמין אותו. אין להרשות שאלות מנחות העלולות לשבש את מהלך המשפט ואת גילוי האמת בו. ניתן לשאול שאלות המרמזות סוגסטיביות, המאפשרות לעד להפעיל את הזיכרון ואת הדמיון ולהחיותם.

שאלות מנחות הן, בדרך כלל, שאלות שהתשובה עליהן היא "כן" או "לא", להבדיל משאלות פתוחות המותרות בחקירה ראשית ובחקירה חוזרת.

מותרות שאלות מנחות מסוימות, כמו שאלות לעניין שם העד, כתובתו ועיסוקו, אך לא אלה הקשורות לעצם העניין. לעתים יתאפשר ריענון זיכרונו של העד אף לפרטים טכניים שאין לצפות ממנו שיזכרם, כגון מספר רכב, תאריך האירוע וכיו"ב. אם התשובות שהעד נותן מזיקות לצד שהזמינו או שעוינותו לצד שהזמינו גלויה וברורה או שהוא סותר במפורש דברים שאמר מחוץ לכתלי בית המשפט (בדרך כלל, במשטרה, אך לא בהכרח), הוא נחשב  כעד עוין. עורך הדין שהזמינו רשאי לחקור אותו בחקירה נגדית ולבקש להגיש את אימרותיו במשטרה (או בכל מקום אחר) לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (יש לזמן גם את גובה האימרה לצורך כך). במקרה כזה יתאפשר לחקור אותו בחקירה נגדית גם בחקירה החוזרת. זאת ועוד, מקום שעוינותו של עד מתגלה רק בחקירה החוזרת ניתן להכריז עליו כעל עד עוין בשלב זה, וזאת רק מקום שחזרתו מגירסתו אינה הישג של החקירה שכנגד, שאז לא ייחשב העד לעוין. עד חייב להשיב על דברים המצויים בתחום ידיעתו האישית, למעט עד מומחה המעיד על דבר שלא חווה והוא רשאי לענות על שאלות היפותטיות בתחום התמחותו.

ב. החקירה הנגדית

החקירה הנגדית נועדה לחלץ מפי העד עובדות רלוונטיות לטובת העניין שהפרקליט מייצג, שהן בידיעת העד, אך לא הוזכרו בחקירה הראשית. ניתן לקבל בה הסברים על העדות הראשית ולהבליט סתירות בין מה שאמר העד בתצהירו או בחקירתו במשטרה לבין עדותו הראשית בבית המשפט. כך ניתן  לערער את האמון בדבריו, במניעיו ובזיכרונו.

ענייני  החקירה הנגדית מתחלקים לשניים, בדרך כלל: עובדות הקשורות לנושא הנדון, ועובדות הקשורות למהימנות העד.  החקירה הנגדית עשויה לגעת בנקודות שלא הועלו בחקירה הראשית. עד יכול להישאל לא רק בנושא הדיון, אלא בנושאים הקשורים למהימנותו, אך השופט רשאי למנוע שאלות לא-רלוונטיות או מציקות.  עד יכול להישאל אם נעצר עקב עבירה או פשע, בתנאי שהדבר מתייחס לאמינות עדותו. עורך הדין רשאי לבקש ולקבל במשפט פלילי את הרישום הפלילי של העד, אם יש כזה. אם העד הכחיש נקודות מהותיות בחקירה הנגדית, יכול השואל להוכיח:
1.     שהעד שקרן;
2.     שהוא מסר את עדותו ממניעים שאינם טהורים או בשל היותו בעל עניין;
3.     שהוא מסר בעבר עדויות או תצהירים בקשר לעובדות נושא המשפט, שאינם תואמים את עדותו בבית המשפט. במקרה זה יש לשאול  את העד אם נתן הצהרה כזו (העדות הקודמת).

בחקירה נגדית ניתן לשאול שאלות מנחות, כיוון שהעד הוזמן להעיד על ידי הצד שכנגד ונוטה לא לשתף פעולה. ניתן להציג גירסה  בפני העד ולבקש שיאשרה או שיכחישה, על פי העניין .

עורך הדין הבריטי ג'ון מונקמן סבור שגם חקירה נגדית אינה מסוגלת להרוס סיפור אמיתי ועקבי, וככלל ניראת לנו עמדה זו, והנסיון מלמד שהחקירה הנגדית מועילה יותר לחשוף מניע פסול משקר ואפקטיבית הרבה פחות, מטבע הדברים כשהעד דובר אמת, אם כי יהיה ניתן במצב כזה לקבל ממנו ראיות חדשות המועילות לעניינך. בדיקת העדות היא נקודת המפתח של החקירה הנגדית.

קיימות  ארבע מטרות לחקירה הנגדית:
א.    למוטט את החלקים המהותיים והחשובים של העדות הראשית.
ב.    להחליש את העדות מקום שלא ניתן לקעקע אותה.
ג.    לקבל ולהפיק ראיות חדשות המועילות לצד המקיים את החקירה הנגדית.
ד.    לערער את ביטחון העד (לפגוע באמינותו), לגרום לבית המשפט שלא להאמין לדברי העד או להראות שאין לעד מושג וידע בנושא שהוא מעיד עליו.

לדעת מונקמן, יהא כמעט בלתי אפשרי להרוס כליל עדות. המצב האידיאלי הוא להביא את העד להודות שעדותו אינה אמינה או שהיא מוטעית.

ג. חקירה חוזרת

החקירה החוזרת  נועדה לעבור על הדברים שנאמרו בחקירה הנגדית, להבהיר את הרושם שנוצר מהחקירה הנגדית ולתקן את הנזק שנגרם ממנה.  החקירה החוזרת מוגבלת לנושאים שהועלו בחקירה הנגדית ושנותרו סתומים או בלתי בהירים, ואין לראות בה "מקצה שיפורים". בדומה לחקירה הראשית, אין  לשאול בה שאלות מנחות. אם בחקירה הנגדית נחשף מצב חלקי, הרי  שבחקירה החוזרת יש לחתור לקבל את התמונה השלמה  או את מלוא ההצהרה. כך גם לגבי  תשובות שהעד לא הצליח להשלים בחקירה הנגדית. לעתים יש יתרון בחקירה החוזרת על החקירה הנגדית שבה נשאלו שאלות על חלק משיחה או מסמך. בחקירה חוזרת ניתן לשאול שאלות הבהרה על כל השיחה ועל המסמך בשלמותו. כך סוללת החקירה הנגדית את הדרך לעדות ומספקת ראיות חדשות וחשובות, שאולי נשמטו בחקירה הראשית.

כאמור, אחת המטרות של החקירה החוזרת היא לבטל את השפעת החקירה הנגדית: אם החקירה הנגדית פגעה בחוסן העדות הראשית הראשונה, תבוא החקירה החוזרת ותשיב את הדברים למצב הראשון ולמסקנה ההתחלתית, ככל האפשר. אם בחקירה הנגדית הובאה ראיה חדשה, ניתן בחקירה החוזרת לנסות לשנות את השפעתה ואת המסקנות הנובעות ממנה.

א. הגורמים המשפיעים על העדויות

(א) התנהגות העַד – מהלך המשפט מושפע מהתרשמות השופטים מהעד, מהבנת הפרקליט את שהעד מוסר בעדותו ומהתנהגות העד (גורמים מילוליים וגורמים שאינם מילוליים, כגון שפת גוף). תפקידו של עורך הדין הוא לסלק רושם לא-רצוי של העד מטעמו. תפקידו של הפרקליט לחשוף את שקרי העד של הצד שכנגד ולעורר ספקות באשר לעדים שבאו מוכנים מראש, עם עדויות מחושבות לפִרטיהן, שאינן ספונטניות. עורכי דין חייבים לגלות זריזות בבואם להחליט כיצד להגיב על התנהגותו של עד בזמן אמת. עליהם להתאים את הטון והשאלות לטיבו, לאופיו ולסוגו של העד. לא לכל אדם עניין העדות הוא עניין של מה בכך. יש כאלה שמתרגשים מאוד בבואם לבית המשפט וחוששים מפני הופעה בציבור. אחדים נמצאים במבוכה. כשאובחנה התנהגות העד, יחליט הפרקליט על הדרך והצורה שבהן ינהל את החקירה. קשיחות בחקירה או חקירה מנומסת תשפיע על תגובתו של העד. לחשש מצד העד להיראות מגוחך יש משקל בשיקולים המקדמיים של עורך הדין. עורך הדין חייב לפעול בשני מישורים בחדות מחשבה ולשון. ראשית, לאבחן את אופיו וסוגו של העד הניצב מולו, שנית, להתאים את חקירתו לאופיו של העד כדי להפיק ממנו את המירב בשיטתנו האדוורסרית.

(ב) ריענון זיכרון העַד – עד מוסר עדות על עובדות הידועות לו, אלא אם כן הוא עד מומחה שמוסר את חוות דעתו. לפעמים שוכח העד דברים שמסר מחוץ לבית המשפט ולא תחת אזהרה, לכן הוא רשאי להיעזר ברישומים שנערכו על ידו (השוטר, הבנקאי, הרופא וכו') וזאת רק בנקודות בהן נדרש ריענון הזיכרון, שיהיו, בדרך כלל, עניינים טכניים. אין להתיר ריענון זיכרון בעניינים מהותיים שהעד אמור לזכרם ושמהווים חלק בלתי נפרד מלב האירוע שהתרחש.

(ג)  אימות – בדרך כלל, אין צורך בהבאת עדויות רבות כדי להרים את נטל ההוכחה. עדותו של עד אחד עשויה להספיק.  הכל תלוי באמינות העד. במקרים מסוימים נדרשים לאמת את העדות. כך, לדוגמה, לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של שותפו לעבירה, אלא אם כן מצוי בחומר הראיות דבר לחיזוקה. אם השותף הוא "עד מדינה" טעונה עדותו סיוע (סעיף 54 א לפקודה).

במשפט אזרחי, במקרים מסוימים, הכרעה על סמך עדות יחידה תצריך הנמקה: כשהקטין מתחת לגיל 14, או כשהעדות היא של אדם המעוניין בתוצאות במשפט, או כשהעדות היא של בעל דין, בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו וכד'.

הוספת תגובה