אחד מאלף

30 בספטמבר 2012 מאת: עורך דין פלילי יורם סגי זקס

מאת עו"ד פלילי יורם סגי זקס – פורסם בביטאון "עורך הדין"

מטרות העל של המשפט הפלילי הן הרשעת והענשת האשמים וזיכוי החפים מפשע. כביטוי לכך, המשפט הפלילי בישראל ובמדינות העולם הנאורות מתהדר בכלל לפיו אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר. כלל זה הינו מאושיות הדמוקרטיה וניצב בתווך ההליך הפלילי. הוא מונע את כוחה השלטוני הבלתי מוגבל של הרשות המבצעת ע"י יצירת בלמים ואיזונים, מניעת שרירות ונגישה באזרח ובאדם באשר הוא אדם. הוא שומר על הערך של הצדק במשפט, על עיקרון ההגינות המשפטית במשפט הפלילי ועל זכויות האדם והפרט מול כוחה הרב של המדינה.

עם זאת הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינם עגומים מאד בהקשר הנוכחי. ניתן לומר כי ב 27 השנים האחרונות ישנה עלייה איטית ומתמדת באחוזי ההרשעות בישראל עד שהגענו למקום בו לא ניתן לטפס עוד מעלה באחוזי ההרשעות במשפטים פליליים.

בעוד שבשנת 1980,  אחוז ההרשעות במשפטים פליליים עמד על 92.4% אחוז זה טיפס בשנת 1990 ל95.4%, בשנת 2000 ל97.4%, ובשנת 2004 ו2005 ל99.8% ו99.9% בהתאמה. דהיינו בעוד שבשנת 1980 זוכו כ7-8 אנשים בכל 100 הליכים פליליים, הרי ב2005 על כל אלף הליכים ישנו  זיכוי בודד  ויחיד במשפט הפלילי. נתונים בלתי נתפסים.
עם זאת ,צריך לסייג את הנתונים הללו. הם אינם כוללים ביטולי אישומים בהסכמת התביעה המהווים כיום את רוב ה"זיכויים", הם אינם כוללים את מי שהואשם במספר עבירות זוכה מרובן הורשע במיעוטן והוא  יופיע בסטטיסטיקה כאדם שהורשע בפלילים. מאידך גיסא, הנתונים הללו נמדדו באותה הדרך בדיוק  ב1980 וב2005 וגם אז לא נכללו פרמטרים אלו. לפיכך אין מנוס מהמסקנה המצערת כי בישראל ישנה עלייה ניכרת בשיעורי ההרשעות  והזיכוי במשפט הפלילי הופך לנדיר יותר ויותר.

זאת ועוד, בכל הנוגע להרשעה וזיכוי במשפט הפלילי,  הכוח המצוי בידי התביעה כמעט ומוחלט, עצם הגשת כתב האישום והתעקשות התביעה לנהל ההליך עד לסופו ולא לבטלו תוביל ברוב המכריע של המקרים להרשעה בפלילים. כוח כמעט ומוחלט זה והעברת מרכז הכובד בכל הנוגע לזיכויים והרשעות מבית המשפט אל כתפי התביעה, אינו הולם את שיטתנו המשפטית והמשפט הפלילי במדינה, כוח מוחלט עלול להיות מנוצל באופן שרירותי ולפגוע בחפים מפשע  לא בהכרח  מתוך רוע או זדון, כי אם אף מתוך תפיסת עולם חד מימדית המדירה את הפלורליסטיות המחשבתית מהמשפט ומרוקנת הלכה למעשה את הספק הסביר מתוכן.

ניתן לסבור כי  לעלייה כה משמעותית בשיעורי ההרשעות תימצא התאמה בעלייה בשיעורי הפשיעה ובמעשים הפליליים, עלייה שגורמת להחמרה בקריטריונים הדרושים להרשעה פלילית ומתן הקלה לתביעה בדרישות הפרוצדורליות להרשעה בשל צו השעה.

התאמה כזו אינה בנמצא. ההיפך הוא הנכון ישנה ירידה ניכרת בשיעורי הפשיעה, בניגוד לאווירה הציבורית הניזונה מהתקשורת כאילו ישנה עלייה בפשיעה והתדרדרות בכל הרמות של הסדר הציבורי, הנתונים מוכיחים אחרת.

ב 1997 הפשיעה הפלילית המדווחת, ע"פ השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל, עמדה על 516,926 תלונות, וב1998 על 532,032 תיקים  שנפתחו. לעומת זאת בשנת 2006 מספר התיקים שנפתחו היה הנמוך בעשור האחרון –  475,759 תיקי פשיעה מדווחת, ירידה של 8% מהפשיעה הפלילית המדווחת בשנת 1997.

בעבירות הרכוש, המהוות 53% מסך העבירות, הייתה ב2006 ירידה של 7% לאחר ירידה של 3.7% בשנת 2005.

בעבירות הפע"ר (פריצה לדירה,התפרצות לעסק ומוסדות,ג ניבות רכב וגניבות מתוך רכב), הייתה ירידה משמעותית של 9.6% בשנת 2006 ובהסתכלות של העשור האחרון הירידה אף משמעותית יותר מ172,165 אלף תיקים בשנת 1997 ל135,536 תיקים ב2006  ירידה של 21%.

כיצד ניתן להסביר אם כן את העלייה הדרמטית בשיעורי ההרשעות בישראל במשפטים פליליים לצד הירידה עליה יש לברך  בשיעורי הפשיעה?

ניתן לנסות  ולהסביר נתונים קשים אלו במספר דרכים. כניסתו של סעיף 10א לפקודת הראיות בתש"ם המאפשרת לשופט להסתמך על דברים שאמר עד במשטרה גם אם אינו חוזר עליהם בביהמ"ש לצורך הרשעה, מעבירה את מרכז הכובד לחקירת המשטרה ומקלה על מלאכת התביעה בהליכים פליליים.

כך גם המעבר של כללי הראיות מקבילות למשקל אשר מותיר לשופט מרחב גדול של שיקול דעת לקבלת ראיות שבעבר לא היו ביהמ"ש מקבלים אותן.

יתכן אף כי אחוז ההרשעות הגבוה במשפטים פליליים מרתיע סנגורים לנהל משפט ולהביא ראיות, מתוך אמונה כי ממילא הסיכוי לזיכוי קלוש ולפיכך הם מעדיפים להגיע להסדר נח עם רשויות התביעה להקלה בעונש. ככל שאחוז ההרשעות בהליכים פליליים יהיה  גבוה יותר כך ימעטו סנגורים ליטול הסיכון הכרוך בניהול המשפט הפלילי ואחוז הזיכויים יקטן עוד יותר (מחקר שדה שערך עו"ד עמי קובו, סגן הסניגורית הציבורית הראשית מחזק אפשרות זו).

זאת ועוד, ישנו פער ניכר בין האווירה הציבורית הגורסת כי קיימת עלייה תלולה בפשיעה (האווירה מלובה ע"י כלי התקשורת, אשר דומה כי ידיעות פליליות וכותרות זועקות הן לחם חוקן, כאשר למעשה מדובר ב"ברווז עיתונאי" – כך למשל זעקו הכותרות כי שני נערים בני 13 חשודים באונס של ילדה בת 12 והכתירו אותם בתואר מפלצות בעוד שזמן קצר אח"כ בדיקה רפואית הובהר כי הילדה כלל לא נאנסה), לבין הנתונים המראים ירידה משמעותית בהיקפי הפשיעה הפלילית בישראל. האם האווירה הציבורית משפיעה על ביהמ"ש? ברור כי אינה צריכה להשפיע. אולם בכנס חפות של התנועה למלחמה בעוני בעבר ציינה בגילוי לב  השופטת  העליונה בדימוס, דליה דורנר, כי התקשורת  מחלחלת לבתי המשפט במידה מסוימת – הגם שלא אמורה להיות לה השפעה שכזו, יתכן שגם באופן לא מודע.

השופטים בתוך עמם יושבים ולפיכך השפעה מסוימת של צו השעה ורוח התקופה היא בלתי נמנעת, לעיתים  השפעה כזו היא חיובית (למשל האיסור הגורף להשתמש באלימות כנגד ילדים ברוח התקופה ואף כציון דרך לחברה) אולם  פעמים רבות השפעה זו היא מזיקה ומסוכנת הואיל ואין היא נתמכת בעובדות וממצאים אלא בתחושות בטן והתרשמות, וכך חל נזק עצום לנאשם במשפט הפלילי.

התגברות המגמה להרשעה בפלילים על סמך מהימנות  והתרשמות, הודאות שאין להן סיוע אלא דבר מה נוסף שמשקלו קל כנוצה והקלה בכללי הראיות תוך העברת המשפט כולו מקבילות למשקל, מתן בכורה לחקירת המשטרה על פני העדות בביהמ"ש(גם כשהעד מסביר מדוע שיקר בתחנת המשטרה כי פחד נלחץ וכיו"ב) מגבירה את אחוז ההרשעות הפליליות, בתוכן הרשעות שגויות – וזאת להבדיל מהסתמכות על ראיות פורנזיות, כגון ממצאיD.N.A  טביעות אצבע, מסמכים מוצקים וראיות אובייקטיביות יותר מהתרשמות ותחושה שעם כל הכבוד לניסיון ולחדות העין של ביהמ"ש, הן מועדות לטעות פי כמה והקושי הוא כי ממצאי המהימנות של ביהמ"ש כמעט מתהפכות בערעור אך לעיתים נדירות.

המצב האמור בתחום המשפט הפלילי חייב לעבור שינוי דרמטי מצד כל העושים במלאכה – איש איש ע"פ חלקו איש איש בחלקת אלוהים  שלו.

בתי המשפט חייבים ליצוק תוכן ממשי ומהותי למושג הספק הסביר. רק ספק  נדיר היצוק  בביטון וברזל אלא ספק של 1%-2% די לו שיספיק לזיכויו של אדם, לא רק במקרים שהתביעה עותרת לזיכויו של הנאשם בפלילים או לביטול האישום בעינינו, אלא גם בניגוד לעמדת התביעה ולא רק פעם ביובל אלא לעיתים מזומנות יותר היוצקות אפשרות ממשית ואנושית לכך שגם התביעה טועה לעיתים,  כדרכם של בני אדם ואף הטובים שבהם.

התביעה , הואיל ונראה כי מרכז הכובד עבר כעת לכתפיה, מוטלת עליה החובה לבחון ביתר שאת ובהגינות מוגברת וזהירות מופלגת  את הגשתו של כתב האישום נגד אדם –  הואיל והגשת כתב האישום נגדו פירושה באחוזי סבירות מוחלטים כמעט הרשעתו בדבר מה מכתב האישום, והכתמתו בסטיגמה פלילית. הבדיקה והבחינה לא רק צריכה להיעשות במדוקדק  בטרם הגשת כתב האישום, אלא אף במועד השימוע – אשר עיגונו בחסד"פ בסעיף 60 א' מראה כי אף הרשות המחוקקת רואה כי מרכז הכובד עבר לתביעה (יחד עם זאת, בנוגע לפרשנותו של הסעיף ישנן דעות סותרות במחוזי ואין פסיקה בביהמ"ש העליון). על התביעה לנהוג במהלך המשפט בפתיחות מחשבתית ותודעתית אמיתית לביטול האישום  ולזיכוי במקרים המתאימים ולא לעיתים נדירות בלבד אלא לעיתים קרובות יותר, לא מתוך רצון לנצח במשפט, אלא מתוך חתירה לאמת ולצדק. המציאות מראה כי הזיכוי הפלילי בישראל זקוק להעדפה מתקנת בהיותו מונח מצונף בפינתו, עזוב, גלמוד , בודד וזנוח.

הסנגורים הפליליים –  להם תפקיד חשוב ביותר. אל להם להיתפס לרפיון ידיים נוכח הנתונים הקשים אלא עליהם לחתור לשנותם ולתקנם,לנהל הוכחות ביותר הליכים כאשר  הנאשם טוען לחפותו, ליתן לו יומו בביהמ"ש תוך אמונה באינטגריטי של השופטים היושבים  בדין ולא לשכנעו להודות בדבר שלא עשה מתוך חשש כי ממילא יורשע ויבולע לו אם ינהל הוכחות, גישה כזו מנציחה את המצב ולא מתקנת אותו, גישה כזו גורמת לסנגור לאבד את ייחודו ותפקידו המיוחד במערכת אכיפת החוק.

לא ניתן לטפס עוד במעלה ההרשעות הפליליות בישראל אך במעלות הצדק והחתירה אליו תמיד ניתן והדבר מוטל על כתפי כל העושים במלאכה שופטים, פרקליטים וסנגורים –  ואם לא עכשיו אימתי?

עו"ד יורם סגי זקס הינו סניגור פלילי יו"ר תנועת חבר"ה לשינוי חברתי בישראל, חבר נשיאות הפורום הפלילי של לשכת עוה"ד וסגן יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל.

תגובות

תגובה אחת על ”אחד מאלף“
  1. מאת פרפר:

    אי רצון לשנות מצב הרשעות השוא
    בשנת 1993 לפני כמעט 20 שנה בנסיון לא מוצלח לשנות את קבילותה של הודאת הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, הוקמה על ידי שר המשפטים של אז דוד ליבאי (העבודה), ועדה בראשות השופט גולדברג. נסיון זה לא צלח היות והועדה היתה מורכבת משופטים. היו בדעת מיעוט המלצות להפעיל פיקוח יתר על החוקרים באמצעים טכנולוגיים ואחרים אלא שנמצאו תירוצים כדי לא לישם דבר. נקבע ש – "אין אפשרות מעשית לתעד את מהלך החקירה" – עובדה שכיום לגבי פשעים חמורים אך רק לגביהם החקירות מתועדות. במציאות המשטרה מרמה כדי להשיג בכל מחיר הודאה (להוציא מקושרים ומיוחסים – מקרה אולמרט) בחקירתה את כל סוגי העברות לכאורה כולל תעבורה. אי לכך אפשרי ונדרש לתעד בצילום את כל החקירות. נראה שהעומדים בראש הועדה חששו מפני דרישה דומה לתעד את מהלך הדיונים. בנתיים אחרי לחץ ציבורי חזק נוכח שקרנות השופטים, הדיונים החלו להיות מוקלטים. למצער הקלטה קולית בלבד למרות שיש גם מה לראות, את שפת הגוף שלהם את עיוות בפניהם וההבעות העוינות במטרה להפחיד ולהרתיע.
    התירוץ הבא הוא המוזר ביותר – "הדרישה לצלם איננה מערערת על עצם הלגיטימיות שבהתמקדות החקירה בהשגת הודאה מנאשם, אלא להיפך: מחזקת את מעמד ההודאה בעצם ההשקעה הנדרשת" ראשית כל מעמד ההודאה בחקירה חזק מאוד כפי שנקבע בחוק לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות אותו קידמו לא אחרים מאשר שופטים! והיא אף נחשבת בעיני המערכת המשפטית, עד לא מזמן באי ידיעת הציבור ל"מלכת ההוכחות". לכן למעשה ידי בית המשפט וכפי המשקל הקובע ששופטים נותנים לה, אין דבר שיכול להוסיף ולחזקה יותר לרבות תעוד מהלך החקירות. ההשפעה היחידה שיכולה להיות לתעוד החקירות היא הפוכה, להראות עד כמה אמצעים פסולים ולא חוקיים ננקטים במהלך החקירות. מכיון שההשפעה יכולה להיות רק בכיון זה, הרי שברור שמזה החשש אותו רוצים להסתיר בתרוץ הפוך. כמו כן התיחסות הועדה במקרה הטוב היתה, כאילו רק מדי פעם ישנם חוקרים סורחים אשר מוציאים הודאת שוא ואינם מנסים לברר את שקרה. המציאות הינה קשה בהרבה, המפכ"ל החדש של המשטרה – יוחנן דנינו אינו 'מנקה את האורוות' כפי שהבטיח משום שאינו יכול. החוקרים המוציאים הודאות שוא אינם סורחים מהוראות המשטרה! אלא עושים בדיוק את המוטל לפי הנחיות הממונים עליהם! כך יודע כל עורך דין פלילי. זוהי שיטת עבודתה של המשטרה המלמדת "חוקריה" לעשות כך. האמצעים הלכו ו"השתפרו" מאז שלמשטרה אור ירוק מטעם החוק המקנה לרישום של המשטרתי אודות אמרתו של נחקר, מעמד של הוכחה. השופטים חסרי הועדה דאגו לקבע את המשך פשיעת הרשויות כמו של המשטרה ושל בית המשפט בחסות החוק האוסר צילום והקלטה. לאחר תוכניות תחקיר בטלויזיה לא נותר למשטרה אלא באי רצון להודות בזאת. מכאן שרק בניה מחודשת של מערך חקירות עדיף לא במסגרת המשטרתית תוכל להועיל, בתנאי שתהיה המערכת המפשטית אחרת שלא תעודד חוקרים לבדות הודאות שוא של נחקרים.
    שופטים הם אלו שקדמו את חקיקת סעיף 10 לפקודת הראיות. השופט חשין: השתמש באמרה " אין אדם משים עצמו רשע"…אשר משמעותה: מנוגד לטבע האדם לגרום להרשעת עצמו על ידי הודאה ויש לחשוד באמיתותה. חשין הפך על פיה את משמעות האמרה וטען: "אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. ""חוכמת-הלב"" לימדה אותנו, שאין אדם עושה עצמו רשע במקום שהוא צדיק. בייחוד אמורים הדברים בחמורות שבעבירות, באותן עבירות השולחות אדם לשנים ארוכות אל בית האסורים. אין זו הנחה משפטית. אין זו חזקה חלוטה, הנחה של שכל-ישר היא, הנחה המייסדת עצמה על טבע האדם" ובהמשך לפי חשין: אם יש הודאה ניתן להגיד שהוא עבר את העברה. כלומר שופטים כמו של בית המשפט העליון בנוסף לפשע ההרשעה על סמך הודאה, הם מוסיפים גם חטא בהשתמשם בלשון חז"ל המבטאת את כחמת הלב שנפקדת מהשופטים. בעזות המצח האופינית הם קובעים את שלהם על טבע האדם, ומצטטים במהופך את מי שיכלו ללמוד מהם מופת לצדק. אם לא די בכך, הם אינם טורחים להשכיל עצמם אודות הנעשה בחקירות אלא אף מתכחשים לעדויות שמביאים בפניהם, ולמרות זאת הם סומכים ידם על התוצאה.
    השופטת דורית בייניש ב- 2006 בבית המשפט העליון: "על אף שהועם זוהרה של ההודאה כ'מלכת הראיות', והופנה זרקור לחשש מאפשרות הרשעת אדם חף מפשע, עדיין יש לה להודאה מקום של כבוד בסולם הראיות הקיימות במשפט פלילי, והיא בבחינת כלי ראייתי חשוב ומקובל באותם מקרים בהם שוכנע ביהמ"ש כי מדובר בהודאת אמת, יש לשלול את הגישה לפיה, כנקודת המוצא, בכל הודאה קיים במובנה 'פגם מולד' בדבר היותה של ההודיה הודית שווא וראיה חשודה על פניה, כאשר מלכתחילה טבוע בה חותם של אי רציונליות." עבור כל החפים המורשעים אין כלל "זוהר" באסון גורלם. וכיצד בית המשפט משוכנע כי מדובר בהודאת אמת הרי אם הנאשם שולל אותה, בית המשפט "משכנע" את הסנגור לחזור בו מהכחשת ההודאה. אם אינו מאמין לעדותו בבית המשפט מדוע מאמין הוא ל"עדותו" כפי שנרשמה לא על ידו אלא על ידי החוקר? מתעלמת לחלוטין מההונאה השקרים התחבולות לחץ ואיומים של המשטרה. ומאין לה הידע הרב על העובר על נחקר? יותר מכל מנין "התובנה" שהודאת הנאשם אינה בעצם הויתה חשודה? אמירתה מעידה על חוסר רצון לבחון את יושרם של בעלי השררה בתוכם גם שופטים. בדמוקרטיה יש משקל שווה לאזרח כמו לרשויות. אמנם נוהגת היא לנופף במונח דמוקרטיה כאשר לדעתה זה מתאים להשקפותיה המדיניות , אך כפי שמתגלה אינה בקיאה או אינה רוצה להכיר בעקרונותיה.
    לדברי חברי הועדה כפי שכתבו: "… לדעת הועדה יש לעגן את הדרישה לתוספת ראייתית, בלי להגדיר את משקלה ודרגתה. עניין זה יהא מסור לבית המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה, לדעת הועדה משתלבת הצעה זו עם "דיני הראיות המודרניים שממעיטים בכבילת שיקול הדעת השיפוטי בכללים טכניים, והם מושתתים על עקרון ההערכה החופשית". זוהי לדבריהם "הנטייה המודרנית" בדיני הראיות… מפורמליזם ומנוקשות לגמישות ולשיקול דעת, מ'גילוי' חוק ל'יצירת משפט". קביעה זו מבטלת כל סימוכין אוביקטיביים ומקנה לשופטים את הסמכות לקבוע כרצונם. את תוצאת רצונם גם אין ערכאת ערעור מבטלת גם אם בהתעמקות ורצון לגלוי נתן למצא ראיות אוביקטיביות סותרות. "יצירת משפט" מנותקת מכל כללים אוביקטיביים כך נוצר המונח "אמת משפטית" – שאינה בהכרח אמת העומדת בפני עצמה. בפועל "עקרון ההערכה החופשית רק הזניק את שעור ההרשעות לממדים בלתי מתקבלים על הדעת ומשקפת את העובדה ששופטים מעדיפים הרשעה על פני כל אפשרות אחרת ושלום האדם והחברה אינו מעניין אותם. אכן האינקויזציה הינה "מודרנית" כלומר מאוחרת יותר מחז"ל.
    יש המאשימים את הציבור בכך שהוא זה אשר חושש מזיכויי שוא והמלטות פושעים מעונש. האמת היא שלציבור הרחב לא היה עד לא מזמן מושג ירוק על כך שרישום הודאה במשטרה נחשבת ל"מלכת ההוכחות", ואינו בקיא בכגון סכיף 10א' לפקודת הראיות. נהפוך הוא, הציבור ברובו חשב עד לא מזמן, שהוא חי במדינה דמוקרטית ולפיכך הוגנת כלפי אזרחיה, ולכן בין השאר בבית המשפט יש לטעוניו משקל רב. על קדום חוקים אלו מחליטים משפטנים בחדרי חדרים ללא פרסום צבורי, לא על הכונה לחוקקם וגם לא לאחר שבלחץ הרשות השופטת, נחקקו אלו על ידי נציגי הציבור שבפועל אינם מיצגים אותו את טובתו.
    החלטות הועדה שהורכבה משופטים, היו למרבה חוסר ההפתעה לתת לשופטים אפשרות גמישות ושיקול דעת וזו הובילה לקרוב ל100% מאה אחוז הרשעות – שבית המשפט באמצעות תרגילי סטטיסטיקה מוטת מנסה להתכחש לה ואוסר פרסומה של סטטיסטיקה מקצועית. מצב זה הוא חלק ממכלול של מקומה וסמכותה של כל רשות. החלטות כאלה אינן צריכות להקבע על ידי שופטים כלל. הטעות היסודית היא בכך שועדה זו הורכבה משופטים כדי שידונו בחקיקה. אין זה מתפקידם של שופטים לקבוע לא חקיקה ולא את הערכים העליונים של החברה והתבטאותם בחקיקה וחשוב מאוד החקיקה המסדירה את השפיטה. תפקידו של בית המשפט לתת ביטוי נאמן בשפיטה לערכים העליונים של החברה ולא להפך. אלו מבין השופטים שאינם יכולים להזדהות עם ערכיה העליונים של החברה על יהיו שופטים! עד שלא ישונה מצב וזה ולא יהיה גוף נבחר שאיננו בית המשפט ליצג נאמנה את ערכי החברה לא יהיה כל שינוי במצב.

הוספת תגובה